תמיד הייתי גרועה בבחירת פירות וירקות.

רוב הזמן אני בוחרת פירות בשלים מידי כי הם מפתים אותי באותו הרגע, נופלת בפח ואחרי יומיים בערך (במיוחד בקיץ) אני מוצאת אותם רכים מידי, מלאים במיץ

וקרובים לריקבון. מתי אני אלמד?

בדרך כלל כשאני רואה דובדבנים בדוכנים קורים לי שני דברים:

הראשון- אני מבינה שהקיץ הגיעה רשמית. כן אני עוד מושכת את הזמן עם מכופתרות קלילות בבקרים מוקדמים וגם בערבים אבל אני מבינה שהחום הגדול אוטוטו מתחיל.

השני, אני נכנסת ללחץ.

בהתחלה אני רק מסתכלת ובודקת מה המחירים, קונה קצת ומנשנשת לי בין לבין.

כשהמחירים נהיים סבירים אני מתחילה להתפרע, מתענגת על כל רגע בעונה הקצרה הזאת.

שואלת כל שבוע את הירקן, עוד כמה זמן יהיו דובדבנים?

"שבוע הבא וזהו" הבהלה שלי ממשיכה.

אני מתחילה לחפש מתכונים מעניינים כי באלי לשחק איתם במטבח.

אז קודם כל ריבה! פעם ראשונה שאני מכינה ריבה. עדינה זריז וכך כך טעימה.

ןהשנייה המלכה היא עוגת הדובדבנים המושלמת, הרכה והנימוחה שנגמרה תוך יומיים מהירים מידי

ואני?

אני נשארת עם קיץ שלם להתמודד איתו.

זכרונות של ערבים נעימים, מאמי מכינה פסטה ומנשנשת.

אני עם החולצה הכחולה מעל השמלה, יושבת על ספסל אוכלת דובדבנים ומקשקשת.

שיהיה לנו סוף קיץ מהמם!

אוהבת,

מיס המיולין.

היום השלישי לטיול הגיע והתעוררנו בטוסקנה המדהימה.

נסענו לעיר לוקה היפה, מוקפת החומה.

את הבוקר התחלנו בקפה ובמאפה- סוף סוף ידעתי מה לבקש כדי שאני אצליח לשתות..אח למה אי אפשר להתחיל כל בוקר בקפה ומאפה..באיטליה?

השאר ידוע-המשכנו לטייל בין הסמטאות הרחבות, הצצתי לתוך חנויות מטריפות עם חלונות ראווה מהסרטים!קצת הלכתי לאיבוד, ראיתי אנשים רוכבים בנחת על האופניים שלהם והאדניות הפורחות כמעט בכל פינה כאילו חייכו אליי ואמרו לי-חיכינו לך:)

חנויות בגדים מוקפדות ומוזיקה שמתערבבת אחת עם השנייה- כמה כיף ללכת לאיבוד.הלכנו לאכול ארוחת צהריים ב la bottega di anna & leo המיוחדת, מסעדה אותנטית טוסקנית שהייתה בה אווירה ביתית כפרית , של אוכל שמתבשל לאט ועובר מדור לדור.

אכלתי מרק סמיך ועשיר וכרגיל- פסטה כי בחול אני לא מצליחה לפתוח את הראש..אחרי שסיימנו לאכול נסענו לפסטיבל הבובות בוויארג'ו.

אם להיות כנה, לא ציפיתי ליותר מידי מהפסטיבל הזה, ידעתי שיהיה מהמם ושהעיניים שלי לא יידעו שובע אבל חשבתי שזה יהיה בסגנון קרנבל המסכות, לא ציפיתי ליותר.אני זוכרת שהתקרבו לתור לתשלום והמוזיקה ברקע הייתה כיפית ומזמינה אבל ברגע שנכנסנו- לא זוכרת מה בידיוק קרה ואיזה כוח משך אותי, התנתקתי מהקבוצה בלי ששמתי לב ופשוט המשכתי ללכת בקצב הזרם עם האנשים בקרנבל.

לא הבנתי את הגודל של המקום שרק נכנסו אבל הוא היה ענקי ושוב- הלכתי לאיבוד.רוקדת וצוחקת,לא יכולה להוריד את העיניים משום דבר, מנסה לזהות את כל הדמויות ואת כל המסרים.

זאת הייתה חוויה שחיברה אותי לילדה הפנימית שבי, להתלהבות, לפעירת פה ועיניים ביחס לגודל של הבובות, למוזיקה שזרקה אותי כמה שנים אחורה ולהומור. לשמחה לריקודים ולקונפטי שלא הפסיקו להתעופף באוויר. מסיבה.

מתישהו בדרך הבנות מצאו אותי וחזרתי בשלום לקבוצה.. לא רצינו לחזור למלון!חזרנו למלון, אכלנו ארוחתערב טובה והמשכנו למשחקים כיפיים שקשורים במתנות שחתמו את היום הזה בנשיקה.

אני נזכרת במשפט שפתחתי איתו את היום במשחק במלון-אומץ:"היום לפחד אימרו שלום,והתחילו להגשים כל חלום.בצעד נבון ומבלי להיחפז-זהו הזמן להעז.

עשו עכשיו את הדבר שאותו דחיתם בעבר. כשבאומץ אתם ניגשים את חייכים אתם משנים "אז אולי זה נשמע קצת קלישאתי אבל אני מתרגלת אומץ, כל יום קצת ויש ימים שבכלל לא אבל אני סומכת על עצמי, ובעיקר חומלת, אני אלמד הכל בקצב שלי.