לונציה רציתי להגיע המון זמן.
בערך שנה לפני שהגעתי אליה סגרתי לי טיסה ודירה מהממת תכננתי ללכת לבד.
בשביל בחורה פחדנית כמוני זה ממש לא מובן מאליו, ככל שהזמן התקרב אני חושבת שנלחצתי יותר וממש קרוב למועד הטיסה נהייתי חולה. לא טסתי. בכנות לא התבאסתי יותר מידי כי הבנתי שזה כנראה היה הפחד ושאני עדיין לא מוכנה לנסוע לבד 🙂
בסופו של דבר הגעתי אליה !
ראיתי באתר של רות רונן האהובה שמוציאה טיולי נשים שיש טיול לונציה ונדלק לי הלב.
אני זוכרת שהתלבטתי ורות אמרה לי- ונציה תביא לך שפע. השתכנעתי.
אני זוכרת במעורפל את הדיבור על הקורונה, בהתחלה לא הייתי בטוחה שהטיול ייצא ורות אמרה שכן אז נרגעתי.
אז אחרי פגישה עם הנשים המדהימות בשדה התעופה וטיסת לילה, נחתנו בורונה לא כמתוכנן ומשם המשכנו לונציה.
אז לפי הכל- המים. התרגשתי כמו ילדה קטנה מהאוטובוס מים, האנשים ואיך לא קרנבל המסכות שכל כך רציתי להגיע אליו.
הסתובבנו בסמטאות של ונציה, ישבנו לאכול ויצאנו לפסטיבל. כמה צבעוניות, השקעה ואווירה של מקום אחר.
הייתי רוצה להתחפש ככה בעצמי מתישהו.
ישבנו בקפה lavena ושתיתי קפה לא טעים-למה לא הזמנתי שוקו? חח
המשכנו לשוטט בסמטאות ונציה, נהננו משמים ורודים ואכלנו גלידה.
משהו בעיר הזאת הזאת גרם לי להרגיש קצת כמיהה לזוגיות וזה לא קורה הרבה. משהו שצועק חיבוק וטיול כשמחזיקים ידיים. או שזאת רק אני 🙂
כל הזמן הקורונה מרחפת מעלינו, חדשות מלחיצות מהארץ, המון אנשים מסתובבים עם מסיכה- מה שנראה לי כל כך לא הגיוני אז.
לפי מה שאני מבינה יש הרבה פחות תיירים מבדרך כלל ואני מחליטה שכרגע זה לטובה. מנסה לא לחשוב על כלום ולהנות מהרגע, מהטיול.
חזרנו למלון, עייפות אך מרוצות. מוכנות לשינה טובה וליום הבא.